זוג נעים ומיוחד שהגיע אלי השבוע החזיר אותי למשפט הזה ששמעתי אי שם לפני 13 שנה ובסופו של דבר גרם לי לחזור לאודי אחרי פרידה ונתק מוחלט.
הכרתי את אודי ב 2009 והיינו ביחד שנה. בשנה הזו הייתי שרויה במאבק פנימי תמידי – מצד אחד היו לי ספקות לגביו, לגבינו. זה היה שונה מכל מה שחשבתי שאמור להיות או צריך להיות, שונה מהפנטזיות שהיו לי או מניסיון עבר, ומצד שני לא רציתי להיות בלעדיו. בסוף, הספקות התישו אותי ונפרדנו בלב כבד.
תשעה חודשים אחר כך, במהלך נסיעה לירושלים עם חברה, היא סיפרה שאמא שלה תמיד אמרה לה שעדיף רגע אחד של אמת על אלף חלומות. התהפכה לי הבטן.
הבנתי שעם אודי הרגשתי משהו אמיתי.
בשבועות לאחר מכן, הסתובבתי עם ההבנה הזו, בקושי מצליחה לאכול. מנסה להדחיק אותה מראשי ולהמשיך הלאה. אולם כשראיתי שזה לא חולף , שההרגשה הזו היא לא רגעית או אימפולסיבית, אזרתי אומץ והתקשרתי אליו.
"אם יש לך איזשהו ספק, אז בוא ניפגש" אמרתי לו.
הוא היה מופתע. לא רצה בהתחלה. הוא נפגע מספיק ממני. אחרי 3 ימים הוא התקשר והסכים להיפגש.
ישבנו במסעדה בתל אביב בלי יכולת לגעת בכל מה שהזמנו. התרגשנו מידי....
היינו אותו דבר אבל גם קצת אחרים. אני הייתי יותר בשלה לקשר, הוא התבגר. היינו צריכים לעבור את זה כדי להתחבר מחדש ממקום אחר.
לא בטוח שניתן לקצר את התהליך, אבל לפעמים אנחנו תקועים בתוך חלומות או פנטזיות של איך זה אמור להיראות ולהרגיש, ועלולים לפספס רגעים של אמת.
