כרונולוגיה של גירושין

הם היו ביחד כמעט 19 שנים. ההתחלה הייתה מדהימה. תשוקה, סקרנות, עניין, אכפתיות, רצון תמידי להיות ביחד...כמו בסיפורים. עם השנים, הילדים והשינויים, התרחבו הפערים ולאחר ניסיונות רבים לשפר, להתקרב ולהתפתח ביחד, הם החליטו שהם בעיקר סובלים.

אמיר (שם בדוי) וזוגתו היו בטיפול זוגי לתקופה משמעותית של שנה וקצת, והתהליך הזה הסתיים בפרידה. אמיר החליט שהוא מוכן לשתף את הסיפור שלו, ובהסכמתו עיבדנו את השלבים שעבר, שעשויים לעזור להבין את הזווית הגברית בתהליך גירושין, שלרוב פחות מדוברת

למה בחרת לשתף את סיפור הפרידה שלך?

חשבתי שזה יכול לעזור לאחרים. כשישבתי לסכם לעצמי את הדברים שעברתי ולמדתי, חשבתי שהלוואי שמישהו היה אומר לי את הדברים האלה לפני שנה. ואולי אני עושה את זה גם קצת עבורי - לזכור את כל מה שהיה ולוודא שאני אקח את מה שלמדתי מכאן לחיים החדשים שלי.

נתחיל מההתחלה – מה היו הקשיים שהביאו לגירושים?

היינו בני 27 כשנפגשנו. חבר חיבר ביננו ומהפגישה הראשונה היא כבר נשארה לישון אצלי. ההתחלה הייתה כמו חלום. הייתה אהבה גדולה, תשוקה, סקרנות אינסופית, תחושה של חיבור, אבל הדינמיקה שנבנתה בינינו מהר הייתה, בראייתי, של מטפל- מטופל. בעקבות חוויה שהובילה להתערערות רגשית אצל בת זוגתי דאז, לקחתי על עצמי תפקיד של חזק ויציב שדואג לה ולנו. זה עבד בתקופה ההיא. אפילו חיזק. 

השנים עברו, הילדים הגיעו, וביחד איתם – גם האתגרים. בחוויה שלי מערכת היחסים לא הייתה שוויונית באמת, אבל האהבה – איך שלא מגדירים אותה – הייתה נוכחת. היא החזיקה אותנו גם כשפערים התחילו להופיע. שנים רבות עבדתי בהייטק (ועדיין) והיא עבדה בעבודות מזדמנות. גם שעבדתי שעות רבות, לקחתי עוד ועוד אחריות ותפקודים בבית והעומס והאחריות נעשו כבדים יותר ויותר והביאו לתסכול ושחיקה.

כשלקחתי הפסקה מהעבודה כדי לנשום, כדי למצוא את עצמי מחדש, הרגשתי שהייתה ציפייה לעזרה מוגברת ממני בבית. מהר מאוד התפנה הזמן הזה לטובת צרכים של כולם – חוץ משלי. הרגשתי שכבר לא היה לי מקום. רגישויות החלו לצוץ, ופתאום אפילו הדברים הקטנים – שתיקות, מבטים, כביסה שלא התקפלה – קיבלו פרשנות רגשית מכאיבה. הרגשתי חוסר אונים, עלבון, התרוקנות. כשניסיתי לדבר על מה אני צריך, על הצורך להרגיש שותפות, קיבלתי תשובות כמו  "אני לא כאן כדי למלא את הצרכים שלך". זה כאב.

החוזה הלא מדובר ביננו שבו אחד תמיד חזק ומחזיק את הכל – כבר לא היה תקף. פתאום גם אני הייתי פגיע והרגשתי שזו לא הייתה אפשרות בתוך הקשר. בדיעבד, גם לי היה קשה לזוז מתפקיד "המטפל" ופעמים רבות היא הרגישה שאני מתנשא וביקורתי מידי.

במהלך השנים הלכנו לטיפול זוגי. כל מטפל או מטפלת הביאו תובנות חדשות, אבל המהלך תמיד נקטע בדיוק כשנדרשה עבודה אמיתית. לעיתים נראה היה שלשיח על הבעיות היה מקום – אבל לא לפתרון שלהן. בכל פעם שהיה נדמה שמשהו זז, זה נעצר. בכל פעם שהיה נדמה שיש פתח, הדלת נסגרה.

בסופו של דבר, זה היה רצף של נקודות שנאספו במשך שנים – לא רגע אחד. הצורך לשנות, הוויתורים האישיים, האמונה שאהבה תנצח – כל אלה נשחקו אל מול מציאות שבה שני אנשים משתנים, מתפתחים, ולא תמיד באותו כיוון.

סיפרת שנעזרתם בטיפול זוגי לאורך השנים, אפילו ניסיתם כמה מטפלים וכמה סוגים. מה המחשבות שלך על זה?

טיפול זוגי זה קשוח. המטפלת הראשונה שלנו שמה לנו מראות כואבות והייתי יוצא ממנה שבור, אבל לפחות היא עזרה לי ללמוד שזה לא ש״אני בסדר והיא צריכה להשתנות״ אלא שגם לי יש תרומה, גם אני פוגע, וגם לי יש הרבה דברים שמתחבאים וצריכים עבודה.  

ללכת לטיפול כדי להוציא כעסים ומתחים זה לא מספיק. לחשוב שאתה בא לטיפול כדי להגיד מה מפריע לך אצל האחר ולצפות שהוא ישתנה לא עובד. כדי שהטיפול יעזור, כל אחד צריך להגיע אליו כדי להבין מה הוא יכול לשנות כדי לתרום בצורה חיובית לקשיים. איכשהו ההבנה הזו חיזקה אותי - אני לא הולך לטיפול כדי שבת הזוג שלי ״תראה אותי״, אני הולך לטיפול כדי ״להתפתח בעצמי״. ועל זה יש לי שליטה. בזה אני יכול להצליח בלי קשר למה שקורה אצלה.

הטיפול עזר לי לראות שאין נכון או לא נכון, צודק או טועה. יש מתאים. אנשים שונים בהגדרה, ולהאשים את השני על מה שהוא לא, זה לא הוגן וגם לא אפקטיבי, ובטוח שלא מקרב.

המשכנו ללכת לטיפול זוגי, גם כשהתהליך הפך יותר למונולוג של כאב ופחות לדיאלוג של שינוי.

אחרונה בטיפול הייתה אשת מקצוע שהצליחה לייצר עבורי מקום אחר – שבו יש מקום גם לעצב, לא רק לכעס. עצב על מה שחשבתי ורציתי שיהיה ועל כך שזה לא קורה ולא יקרה. למדתי להפריד את הרגשות שלי מהתגובות של בת הזוג, והתחלתי לשקם את תחושת השליטה על חיי. אפשר להגיד שזה עזר ״לי״, אבל לא עזר ״לנו״. דרך העבודה הזוגית הזו נפלו לי הרבה אסימונים, לגבי, לגבי היחסים שלנו.

 אילו אסימונים?

1.      קוטביות – דרך הטיפול, הבנתי שהתמקמנו בקצוות: אני נוקשה והיא גמישה, אני שכלתני ורציונאלי והיא מלאת רגש, אני מתוכנן והיא ספונטנית. כמובן שיש הרבה זוגות עם שוני כזה ביניהם, אבל כל אחד מאיתנו התמקם בקטבים כך שהיה קשה יותר להיפגש באמצע וזה הביא ליותר קונפליקטים.

2.      הצרכים שלה, הצרכים שלי - יש 2 אנשים שבהגדרה הם שונים ויש להם צרכים מנוגדים לפעמים וזה מחלחל לרמות הכי בסיסיות - צריך לקבל החלטות משותפות כמו ״איפה גרים״ או ״מה עושים בשבת״ ולא סתם אומרים שזה משחק של התפשרויות. בחוויה שלי, לצרכים שלי לא הרבה מקום ולא הרגשתי שיש התחשבות בהם.  

3.      האהבה מתה. מסתבר שזה באמת משהו שקורה. משאיר לעצמי שיעורי בית להבין מה זו באמת אהבה, אבל מה שלא יהיה הדבר הזה שהרגשתי בהתחלה, ושהחזקתי חזק כ״כ הרבה שנים, פתאום כבר לא היה שם. אני מניח שזה די טבעי שההתרגשות תדעך, שיכנסו דברים אחרים - הורות, בית, ״עסק משותף״, אתגרים אחרים של החיים... אבל אהבה יכולה גם להשתנות ולא להיעלם. אני יודע שזה קורה. אבל אצלנו זה הרגיש שהיא כבר לא קיימת. כאילו ירדנו בסולם של פירגון, אכפתיות, כבוד, ובמקום למלא אותי, הרגשתי שהמערכת יחסים שלי מרוקנת אותי.  

מה מבחינתך היה הכי קשה בתהליך שעברת עד קבלת ההחלטה על פרידה?

  תמיד האמנתי שאנשים יכולים להשתנות. שאם יש בעיה, צריך לפתור. שעל זוגיות לא מוותרים. הדפתי כל אפשרות אחרת. גם כשהבנתי שאנחנו רואים זוגיות בצורה מאוד שונה. גם כשהבנתי שאנחנו שונים ממה שהיינו בהתחלה ושיש לנו צרכים שונים, ויכולים לתת דברים אחרים (ולא יכולים לתת יותר דברים שפעם יכולנו) עדיין הדפתי. להיפתר מהתפיסה הזו היה קשה. .

הניפוץ של החלום - אחד הדברים הקשים שעברתי הוא הניפוץ של החלום על משפחה, זוגיות, הורות. אני זוכר טוב את התחושה שהבנתי שהחלום הזה כנראה לא עומד להתגשם. פתאום אתה נשאב לוואקום - אם לא זה, אז מה כן? אתה מאבד את האדמה. אתה מתחיל לחשוב על כל האלטרנטיבות הכי קשות, אתה מתחיל לפחד ולהתעצב. אתה דוחה את זה כמה שאתה יכול אבל מגיע השלב שאתה כבר לא יכול לספר לעצמך את הסיפור. הפער מהמציאות נהיה גדול מדי.

מעל הכל – ילדים זה הכי קשה. המחשבה על לפגוע בהם הרגה אותי. זה הרי אירוע דרמטי עם פוטנציאל שריטה עמוקה - איך הם יסתדרו? מה עם אני לא אהיה שם בזמנים שהם צריכים אותי? איך אני לא אראה אותם חצי שבוע? בכל השיחות שהיו לי עם גרושים ומתגרשים זו הנקודה שכשהיא עולה, הפרצוף של כולם מתכווץ קצת.

אם זאת, דיברתי עם ילדים להורים גרושים וראיתי שיש כאלה שאכן נפגעו ונשרטו, אבל יש גם כאלה שצמחו והתחזקו. למשל, מישהי שסיפרה כמה הפרידה של ההוריה לימדה אותה להיות עצמאית ואמיתית עם עצמה, והשנייה סיפרה שהעובדה שההורים שלה לא התגרשו (למרות שלדעתה היה עדיף אם כן היו) לימד אותה שלמרות שלא טוב, לא עוזבים. ראיתי איך המודל שאני נותן לילדים שלי על זוגיות וגבריות רחוק מאוד ממה שאני מאחל להם, ומצד שני הבנתי שכנראה יש דרך לעשות את זה נכון ולצמוח ביחד מתוך זה.

אילו עוד פחדים היו?

שנה לפני, היינו כבר במקום שחשבנו להיפרד. שם פגשתי את כל הפחדים, כמו להודות שנכשלתי, כמו איך נסתדר כלכלית? מה עם הילדים? אני אשאר לבד? לא הצלחתי להתגבר עליהם ועדיין החזקתי באמונה שדברים יכולים להשתנות ושאני יכול להתמודד. החלטתי להישאר בג׳ונגל והמשכנו לנסות. דברים המשיכו באותו כיוון. גל קטן של שינויים ושיפור למעלה ואחריו תמיד גל גדול שיורד ומרסק הכל. זאת כבר נהיתה המציאות שחיינו בה. הבעיות ידועות אבל אנחנו לא מצליחים לצאת מהלופ. עבדתי בזה. השקעתי, חשבתי, ניסיתי...פשוט לא הצלחתי לפצח את זה. החוסר אונים מול הפער שיש לי בין הרצון למציאות היה הרסני.

בדיעבד אני יודע שהשנה הזו הייתה שנת האבל שלי. אני משתמש במילה הזו די הרבה - ״אבל״ . יש משהו בתהליך הזה של אבל שממש עזר לי להגיע להחלטה ואחרי זה גם להגיע לאן שאני היום.

המלחמה השפיעה גם. לשמחתי הצרות שלנו היו יחסית קטנות אבל נראה לי שפשוט הובילו למאסה קריטית. כל החרדה והקושי שהצטברו לא מצאו נחמה אצל השני, התחלתי להרגיש שאנחנו כבר בשני עולמות עם פחות ופחות חפיפה.

 חלק ב – שלבים של פרידה

מה מרגישים כשחושבים על פרידה ומה היו השלבים מבחינתך?

במבט לאחור, אני יכול לזהות פחות או יותר, חמישה שלבים שעברתי:

(1)  השלב הראשון זה הכחשה - זה לא נכון. זה לא הסיפור שלי. אצלי זה אחרת. אני יכול. אני אצליח. אמרתי לעצמי שאז מה עם עד עכשיו אנחנו שנים בטיפול ומנסים ורק מתדרדרים. חשבתי שאני אצליח לפתור את זה כי זה מה שאני רוצה.

(2)  אחר כך בא כעס - כעס על למה זה לא עובד? למה היא לא מקשיבה לי? למה היא לא נותנת? אם היא רק הייתה רוצה, אני בטוח שהיא הייתה יכולה. למה אני צריך את זה?

(3)   אחרי הכעס, הגיע הדיכאון  - איך הגעתי למצב שאני בוכה באוטו? אין לי כוח יותר. למה כל השירים ברדיו עצובים כל הזמן? איזה שקר זה כל הסיפור הזה. בחיים לא חשבתי שאני אפסיד כ״כ הרבה. תמיד הייתי חזק - איך פתאום אני שבור?

(4)  התמקחות – בתוכי היו הרבה מחשבות של משא ומתן, כמו אולי אני אצליח לבנות תשתית פיננסית שלא תכניס אותנו להישרדות? יש זוגות שמצליחים לפרק את הזוגיות ולשמור על משפחה, אולי זה אפילו יותר טוב לילדים מאשר להישאר ככה? נכון שאני לא אראה אותם כל הזמן אבל כשהם אצלי אני אהיה 100% אבא ולא ה-10% שנשארו לי עכשיו.

(5)  בסוף הגיעה ההשלמה - הרגע הזה שאני מוריד את הבן שלי בחוג כדורסל אחרי פיצוץ נוסף ביננו, להדליק סיגריה, להגיד בראש ״גרוש... גירושים... מתגרש.... אני הולך להתגרש??״ ואז לשמוע את זה בקול בפעם הראשונה. האמת, זה היה מאוד מפחיד. אבל פחות מפחיד מהדברים שאמרתי לעצמי לפני.

זמן הוא דבר קריטי. לכל דבר יש את הזמן שלו ואי אפשר לדלג פה. זה לא רגע קסם שנפתח לך משהו ואתה פתאום מבין ומשלים. השלבים הם לא בקו לינארי. זה שאני עכשיו בדיכאון, לא אומר שאני לא מבקר מדי פעם בכעס, וזה שאני מתמקח, לא אומר שאני לא קופץ לפעמים לבקר בדיכאון, אבל כן יש כיוון והתקדמות מ-1 ל-5 על ציר הזמן. לכל אחד מהשלבים יש את התפקיד שלו. אני זוכר לדוגמא שבשלבים של הכעס, גם שלי וגם שלה, ממש ראיתי איך צריך לשנוא משהו כדי לשחרר אותו.

למדתי לקבל גם את הרגשות הקשים האלה שבכל שלב. הרגשות האלו שהדפתי כל חיי עם האופטימיות העיקשת שלי. זה חרא של דבר וכואב יותר מכל שיעור אחר שלמדתי עד עכשיו, אבל אני מודה עליו. אני רואה את העולם ואנשים אחרת לגמרי. איבדתי את התמימות (ואני מתגעגע אליה נורא!!!) אבל קיבלתי משהו הרבה יותר אותנטי ומדויק.

אז אחרי שההחלטה כבר מגיעה לנקודת רתיחה שלה - מה עושים?

התחלתי מלדבר. שום דבר לא עזר לי בתקופה ההיא כמו לספר, לשתף, ולשאול. פגשתי אנשים שכשהם קיבלו את ההחלטה להיפרד, הם פשוט הלכו לעדכן את הבן/בת זוג. לי זה עדיין היה מפחיד מדי. החלטתי אז לספר לאחים שלי וסיפרתי לכמה חברים קרובים. עזר לי לספר את הסיפור מחדש גם לעצמי, להבין אותו קצת יותר ולהרגיש בנוח איתו.

אח״כ, שיתפתי את המטפלת שלי. היא די החזיקה לי את היד כשצעדתי בשביל הזה עד להחלטה. בהתחלה חשבתי שאולי היא אפילו כיוונה אותי לשם - אחרת למה היא רק משקפת את הקשיים ולא נותנת פתרונות? למה היא מפקסת אותי להתרכז בעצמי ולא בזוגיות שלנו? אבל בדיעבד אני מאמין שהיא פשוט נתנה לי את מה שביקשתי. היא רק ידעה לראות את זה לפני.

הזמן מרגע ההחלטה עד שזה קורה הוא סיוט. אצלי לקח חודש עד שממש עשיתי את השיחה עם בת הזוג. חודש של כיווצי בטן, פחדים, דרמות. הפעם האחרונה שנלך לארוחה משפחתית אצל סבתא ביחד, הפעם האחרונה שנישן ביחד. מה אני אגיד? איך היא תגיב? זה יכול להתפוצץ ביג טיים. חודש שהייתי זומבי בבית. אפס חיכוכים. נוכחות מינימלית. מלא בשירותים. עצוב.

המסר שהנחה אותי היה ״אנחנו מנסים כבר מלא זמן. ממש עובדים בזה וזה לא עובד. אנחנו סובלים. שנינו. אנחנו כבר לא מתאימים אחד לשניה ואני באמת מאמין שיהיה לנו יותר טוב בנפרד״. הגעתי לשיחה כבר די מבושל. כבר למדתי על עצמי ועל התהליך הזה די הרבה. היה לי ברור שאני רוצה שנעשה את זה בצורה שתאפשר לכולם להיות יותר מאושרים, והכי חשוב - לטובת הילדים.

מה שהבנתי רק אחרי השיחה, זה שאני עברתי את האבל הזה בשנה האחרונה, אבל היא לא איפה שאני היום. ידעתי שהיא גם חשבה על זה כבר, ויודעת טוב כמוני כמה אנחנו סובלים, אבל יש עוד פער באיפה שאנחנו נמצאים. הבנתי שאני חייב לאפשר גם לה לעבור את השלבים ולהתאבל, בקצב שלה. 

איך הייתה שיחת הפרידה?

ישבנו במרפסת, הילדים לא בבית, אני לא נושם, ופשוט אמרתי לה. היא הייתה מופתעת. כלומר, זה לא בא לה משום מקום, או במילים שלה ״אם היית אומר לי את זה לפני חודש הייתי שואלת איפה לחתום ומבקשת שתלך מהבית״, אבל בחודש נטול החיכוכים שעבר עד אותו ערב, היא הרחיקה את המחשבה הזו. זה היה קשה. בילינו שעות בלבכות ביחד. אני התפרקתי. עד כדי כך שהיא נתנה לי חיבוק ואני הרגשתי שזה החיבוק האחרון שאני אקבל בחיים.

אמרתי שאני רוצה שנעשה את זה יפה. שראיתי אנשים שהאגו הרס להם את הפרידה, ואני מאחל לנו שנצליח לפרק את הזוגיות בלי לפרק את המשפחה (ילדים משנים את כל הסיפור - לנצח נישאר משפחה). ממש קיוויתי שנוכל לחסוך מכולנו את המחירים שהאנשים שדיברתי איתם משלמים אח״כ כל החיים. הסכמנו להמשיך לישון באותה מיטה ושהיא תיקח את הזמן לעכל ולעבד.

ומה קרה אחרי השיחה?

משם התחילו חמשת חודשי הפרידה שלנו. מסודרים ממש לפי הסדר.

(1)  היו לנו כמה שיחות משמעותיות בחודש הראשון. זה היה אמוציונאלי עד כאב. בכינו שנינו בחודש הזה המון. לא ידעתי אם השיחות יותר מכאיבות או יותר מחזקות, הן בטוח היו מבלבלות. היום אני יודע כמה השלב הזה היה חשוב. נאמרו דברים שלא אמרנו שנים. דברים שהיינו צריכים להגיד ולשמוע. השיח הזה שלח אותנו ישר לשלב השני -כעס.

(2)  בת הזוג שלי כעסה נורא. על מה שאני עושה לה, על זה שאני מוותר כשהיא לא. פתאום התחילו לעלות כל מיני דברים מהעבר שעשיתי לא בסדר. שפגעתי בה. שיחות שהגיעו לצעקות. צעקות שהתפשטו לכל הבית וכשלא יכולתי להכיל יותר והתרחקתי. זה היה שלב קשה. אני הפכתי להיות השטן מבחינתה. ולמרות שכבר ידעתי להבין את התהליך וידעתי שאם היא לא תעכס עלי היא לא תצליח לשחרר, זה עדיין כואב. משהו שפחדתי ממנו (עדיין קצת חושש) זה שהפרידה תצבע את כל מה שהיה לנו. כאילו גם הדברים הטובים והימים שבהם היינו כמו כפפה ליד, פתאום יתמלאו שחור שיקרי, אבל את הכעס אי אפשר לעצור. צריך לתת לו מקום. הוא צריך זמן. אבל אפשר לעזור לו להשתחרר.

(3)  ליווי מקצועי -  נעזרנו בליווי , בעיקר רגשי בשלב זה. מטפלת שעזרה לנו בשני דברים עיקריים:  הראשון הוא לעזור לנו לקחת אחריות. יש קסם שקורה כשהופכים את ההאשמה, לאחריות. ההבנה שלשנינו יש אחריות שהגענו למקום הזה. שלכל אחד יש את התרומה שלו. הדבר השני הוא שהיה שם מקום למה שהיה טוב ביננו, אפילו שהוא איננו.

(4)  עצובים ביחד. מאוד עצוב להיפרד מאהבה שהייתה, ומרעיון על החיים שקיווינו שיהיו. הדיכאון שבא עם זה הוא ממש ענן שחור שיושב על הראש, אבל להבדיל מכעס, זה רגש יותר פנימי, ולא משפריץ החוצה. הרבה יותר סטטי.  אני מרגיש לי שזה השלב שלימד אותי הכי הרבה.

בהתחלה הענן מצטבר ויש תהום כזו שאתה מגיע אליה, אבל אח״כ כשהזמן עובר, משהו בענן הזה מתחיל להתאוורר. השיחות עם המטפלת, שבהתחלה נתנו מקום לכעס ולעצב שנכחו, התחילו לגעת גם באיך אנחנו רוצים שיהיה. וזה שלח אותנו לשלב הבא – גישור.

חלק ג:  תהליך הגישור

לתהליך גישור כדאי להגיע כמה שיותר נקיים. דיברתי עם הרבה אנשים שנפרדו מתוך פיצוץ, עם מלא אגו ואפילו בתחושת הישרדות, והתוצאות והמחירים גבוהים במרוצת השנים.

הגישור שלעצמו הוא לא פשוט וחוץ מהדברים הבסיסיים כמו חלוקת נכסים ומשמורת, שגם הם לא קלים, הוא מציף הרבה מקרי קצה שבצורה טבעית מייצרים ״התמקחות״ מורכבת. החלק המשפטי בגישור הוא  משני לחלוטין בעיניי. ההסכם הוא כלי שמתעד ומבהיר את ההסכמות, אבל להסכמות האלה מגיעים ממקום אחר. גישור טוב הוא כזה שנותן את המקום הנכון והבטוח, ואת הכלים לנהל את השיחות האלה.

כבר הבנו שאנחנו שני אנשים שונים, עם רקורד דיי חלש בפתרון קונפליקטים וקבלת החלטות משותפות, אז הבנו שחשוב שנגייס את כל המשאבים שאנחנו יכולים כדי לצלוח את המפגשים האלה. בחרנו מגשר מעולה, שיודע לראות אנשים, להביא חוכמה וניסיון, ולדבר מהלב. זה קריטי בעיניי. כבר יצא לי לדבר עם עורכי דין למיניהם, והבנתי שהדרך שלהם פחות מתאימה לי ולמקום שרציתי להגיע אליו, אז סמכתי על הבחירה שלנו במגשר.

מה למדת מהתהליך של הגישור?

- כשמסכימים על כותרת של ״טובת הילדים״ ובוחנים דילמות וקונפליקטים דרך המסננת של ״מה יהיה הכי טוב עבור הילדים?״ הרבה יותר קל למצוא מקום טוב באמצע.

- כסף בדר״כ יושב אצל אנשים על טריגר חזק. זה יכול להיות הישרדותי (אפילו ברמה הפרקטית), אגו, תפיסת ערך עצמי, ועוד.... מה שעזר לי בחלק מהמורכבות הזו הוא להבין שכסף הוא כלי שאמור לשרת את המטרה הגדולה כאן והיא כזכור ״טובת הילדים״. אם למישהו יש קושי כלכלי, זה לא תורם למטרה אז הכסף אמור לתמוך במה שצריך, ולא לשרת רצון של מישהו להיות עשיר. וזהו. מעבר לזה, כל מה שקשור לכסף צריך להיות שקוף והוגן ב-100%. אחרת זה מלכלך נורא וקשה לנקות.

- חשוב למצות את כל מקרי הקצה. בהתחלה היה לי קשה עם כל מיני סיטואציות היפותטיות שאולי נצטרך להתמודד איתן (לדוג׳ מה עושים כשצד אחד רוצה לחסן, והשני לא), אבל אלו שיחות שחשוב לקיים. זה מייצר תשתית שתקטין את החיכוכים בעתיד. ממש ישבתי וחשבתי על כל הדברים שאני יכול לחשוב עליהם שאולי יעלו והשתדלתי שנהיה כמה שיותר ברורים לפני שחתמנו.

- הסכם טוב נשאר במגירה. אם יש קונפליקט וצריך לשלוף אותו החוצה, אז סבבה, אבל המטרה היא לקיים את השיחות, ולהגיע להבנות והסכמות שיצליחו להחזיק בעתיד. ברור שיש דברים שמשתנים ושכדאי לעדכן, אבל תשתית טובה ממש עוזרת לתמוך בשוטף חלק יותר ומחזיקה יותר.

- כנראה שהטריק הוא להצליח לבנות ערוץ תקשורת אפקטיבי. מתוך ההבנה שאנשים משתנים וסיטואציות משתנות, ההסכם בעיקר מייצר הבנות ועקרונות. החיים קורים וההסכם לא יחזיק לנצח, אבל הוא קובע את הטון ואני רוצה שהטון הזה יהיה הוגן ומיטיב, ולא אנוכי ואינטרסנטי.

אחרי שיש הסכם ושלב ההתמקחות הסתיים, הרגשתי שהכל תופס צורה יותר ברורה ואמיתית. הצעדים הקונקרטיים כבר נוכחים בחיים (בית דין למשפחה, רבנות, מעבר דירה, בירוקרטיות) וההשלמה והקבלה פשוט חומקות פנימה. שוב, זה לא אומר שאין עוד רגעים של דיכאון או עצב מדי פעם, או כל דבר אחר מהשלבים שחשבתי שכבר עברתי, אבל תחושת ההשלמה מתחילה להתבהר ולהתבסס בשלב הזה.

חלק' ד - גירושים – ילדים

הילדים!!!

ה-חלק הכי קשה לי בסיפור הזה היה הילדים. למרות שכבר הבנתי שזו ההחלטה הנכונה גם עבורם, יש כאן הרבה פוטנציאל קשה, שכל הכפתורים ההוריים שלי נלחצו.

איך מספרים לילדים? מה אומרים?

הדילמה הראשונה הייתה מתי לספר להם. גישה אחת אמרה לנו שכדאי כמה שיותר מהר כדי שלא יופתעו ולא יפגע האמון, אבל אני שמח שבחרנו לחכות למתי שהיינו מוכנים ובשלים שנינו לנהל איתם (ולפני זה עם עצמנו) את השיחה הזו.

בעצתה של המטפלת – יצאנו לטבע ומתחת לעץ, במשך 5 שעות, כתבנו את התסריט של השיחה. מה חשוב? מה חשוב לנו? איזה מסרים חשוב לנו לחזק. ממה להיזהר? ממש כתבנו תסריט, וחילקנו שורות ותפקידים, עצירות לשאלות או לנשימה, ומסר ברור ואחיד: אנחנו נפרדים כבני זוג אבל אנחנו לנצח נשארים ההורים שלכם.

כבר ידעתי שהרבה מהשיחה הזו יגיע למקומות פרקטיים – הקטן ישאל מלא על המשמעות של זה מבחינת איפה הוא יישן, מתי, והאם אצל אבא יהיה מותר יותר ממתקים מאשר אצל אמא.

רוב מה שזוכרים בשיחה כזו זה התחושה ולא המילים. שבנו על השטיח במעגל, החזקנו ידיים, כאבנו ובכינו, חייכנו וצחקנו, ובילינו את כל שאר היום בבית בלעשות אוהל, להתחבק, ולראות סרטים ביחד.

הילדים לא היו מופתעים. אם מישהו מתפלא, זה בדרך כלל המצב. אי אפשר להסתיר את זה ממש. וזה בסדר. אבל כן חשוב בעיניי להגיע לשיחה כזו ביחד (חזית אחת) ועם כמה שיותר תשובות כדי להוריד את המתח והחשש מעוד דברים לא ידועים כדי לתת כמה שיותר יציבות.

שיחה מתמשכת - חשוב לזכור שאחרי השיחה הזו יש להם עוד שיחות עם החבר מהכיתה, והמורה, והדודה, והם שומעים עוד הרבה דברים שיכולים לבלבל, אז חשוב להבין שזו שיחה מתמשכת. כל יום (לפחות בהתחלה) יעלו עוד שאלות, וגם דברים שנאמרו יצטרכו חידוד, לדוגמה, מה זה אומר ״לא מתאימים״? חשוב להבין, שכל ילד יבין את זה אחרת, ויגיב לזה אחרת, וזה בסדר. לי היה חשוב להיות שם צמוד ולחבק ולחזק, ולנסות לתת כמה שיותר ביטחון באירוע שבמילים פשוטות מזעזע ומרעיד את האדמה. זה נתן לי בטחון והרגיע את הפחד הכי גדול שלי.

היום בהסתכלות אחורה, אני מרגיש שעשיתי את הפרידה עם הרבה מחשבה, קשב, וחיבור לעצמי ואני עדיין מאמין שהפרידה תטיב עם כולנו ויודע שצריך עוד זמן אבל אנחנו נלמד איך להיות ביחד הורים טובים לילדים שלנו.

מילים לסיכום (מהזווית הטיפולית):

תהליכי פרידה וגירושים הם כואבים ומטלטלים, גם אם הם נעשים מהסיבות הנכונות. רגשות של פספוס , אשמה וכישלון עולים לא מעט בשלבים השונים של ההחלטה והפרידה וקשה לשאת אותם. ליווי מקצועי שעוזר לבני הזוג להגיע להסכמה משותפת על פרידה, מתוך לקיחת אחריות כל אחד על חלקו, גם אם ההחלטה היא יוזמה של צד אחד, עשוי להפחית בצורה משמעותית קונפליקט ומאבק בגירושים וההתמודדות לאחר מכן.

הכרונולוגיה של פרידה כפי שתוארה כל כך יפה ובכנות דרך עיניו של אמיר, היא סיפור על ניסיון לתפוס את מכלול הרגשות, חוויות והתמודדויות שפרידה עשויה להביא עימה, ודוגמה לאפשרות אחת להיפרד בהסכמה ושותפות.

עמית ברקן, עובדת סוציאלית, MSW,

מטפלת זוגית משפחתית, מנחת קבוצות ילדים להורים גרושים.