כשקורים דברים לא נעימים יש לי נטייה להקטין אותם, להדחיק, להרחיק ממני, להסביר ולתרץ. למען גילוי נאות, אני דור שלישי של "לא מדברים על דברים לא נעימים". חוסר היכולת להתמודד עם דיסהרמוניה גורם להימנעות ואנחנו ישר נכנסים לתנוחת היען בחול. לאחרונה, הבת שלי בת ה 5 שמה לי זרקור על ההתנהלות הזו, רק שהפעם החלטתי לא להיות בהימנעות.
לפני שבועיים, נעמי החלה להראות סימני מצוקה. בהתחלה סיפרה על בנים שמאוהבים בה בגן ומנשקים אותה למרות שהיא אומרת די. יום אחר כך, במקלחת היא פתאום אמרה "אסור לתת אגרוף בפושפוש, ואסור להכניס לשם סכין". כשניסיתי להמשיך את השיחה על כך היא סירבה. "אמא, די לדבר על דברים לא נעימים...זה כואב, אפשר למות מזה". הטרידה אותי ההימנעות שלה. כל פעם שניסיתי להעלות את הנושא בעדינות, היא שאלה "למה לדבר על דברים לא נעימים?". ברור לי מאיפה היא ספגה את זה. בהתחלה אני עוד באוטומט ואומרת לעצמי שאולי זה סתם, אולי דיברו על פרטיות הגוף בגן ויש לה עולם דמיון עשיר. אם זאת, אני מסתובבת עם מועקה כל היום. משהו במכלול של ההתנהגות שלה מטריד אותי. אחרי 4 ימים כאלה, אני משתפת חברה בפרטים ובעודי מספרת מתחברות הנקודות. נעמי העדינה והעליזה, כבר 3 ימים משחקת באלימות איתי ועם אחותה הקטנה, כועסת ובוכה בלילה ובבוקר, עם מבט עצוב שלא הכרתי לפני, על כל מיני שטויות. לקחתי את הציורים שציירה בגן בשבוע האחרון. הבטן התהפכה לי. פתאום לכל הציורים יש רקע סוער ומקושקש. השוותי לציורים אחרים שלה והבנתי בכל הגוף שמשהו ממש לא טוב עובר על הבת שלי.
החלטתי שהפעם אני מטפלת בזה ולא עוצמת עיניים. בעלי חשב שאני מגזימה וגם הצוות בגן ניסה לשכנע אותי שאני סתם אמא היסטרית, אבל אני פתחתי במתקפה משולבת -
כן מדברים על דברים לא נעימים. לקחתי אותה לשיחה וניסיתי להסביר לה למה חשוב לדבר גם על דברים לא נעימים. השתמשתי בדימוי של סיר עם מים רותחים ומבעבעים שכל הזמן שמים יד על המכסה כדי שהמים לא יישפכו החוצה. כשמדברים על מה שכואב זה מאפשר לשחרר את היד מהסיר ויש רגיעה. הסברתי לה שלפעמים לדבר על מה שלא נעים מביא הקלה ואחר כך מרגישים יותר טוב, ושחשוב לספר כדי שאמא או הגננות יוכלו לעזור לה.
ניסיתי לברר מה או מי מציק לה – יצרתי עבורה הזדמנויות לספר ולשתף. לקחתי אותה מוקדם, לפני הצהרון כדי שיהיה לנו זמן בלי אחותה הקטנה. כשנכנסנו הביתה קרה דבר מדהים. היא הביאה מגנט שהיה על המקרר עם התמונות של כל ילדי הגן שלה וביקשה שנדבר על כל הילדים. "אמא, את יודעת את מי אני הכי שונאת בגן?". היא סיפרה על ילד שמציק ומרביץ לה ושהיא מנסה להתרחק ממנו.
הגנה – דברתי עם הגננת והסייעות וביקשתי שישימו לב. רציתי לוודא שיש מישהו שבודק ומגן. אני ממשיכה לשאול את הגננות ואת נעמי, ולהיות במעקב. שתהיה לה תחושה שיש לה הגנה.
בינתיים נעמי חזרה לעצמה והציורים נעשו רגועים יותר. אולי עצם זה שהיא דיברה על כך עזר. אולי כי הרגישה ביטחון גדול יותר עכשיו שיש מבוגר שמפקח. אולי הילד בגן כבר לא מציק. אני לא ממש בטוחה. ברור לי שצריך לוודא שהנושא טופל, ולדאוג שכמו שהבטחנו לה, המבוגרים יעזרו ובאמת יהיה פתרון.
השבוע הזה גרם לי לחשוב על התפקיד שלי כהורה. מעבר לאחריות הבסיסית לדאוג לה לאוכל, להקים, לקלח ולהשכיב, באחריותי לראות אותה, לנסות להבין מה עובר עליה ומה היא צריכה. וזה הרבה יותר קשה. זה לא נוח. זה מצריך הרבה יותר פניות וקשב. כמה נוח להעביר אחר הצהריים בגינה או עם חברים ולשים סדרה בטלויזיה לפני השינה במקום לנסות לייצר שיחה. כמה פעמים שאלתי אותה איך היה בגן והיא ענתה לי בסדר או כיף, ובזה נגמר הסיפור. כמה ימים עברו בלי שאני יודעת איך באמת עבר עליה היום? עם מי שיחקה? מה היא אכלה בצהריים? כמה פעמים וויתרתי כי היא לא רצתה להרחיב.
חבר סיפר לי לאחרונה שבכל שנות בית הספר היסודי הוא חטף מכות. הוא היה מחכה לצליל הראשון של הצלצול כדי לרוץ מהר החוצה להתחמק ממכות. כששאלתי אותו אם באותה תקופה הוא סיפר לאמא או אבא על כך, הוא אמר שזה בכלל לא עלה על דעתו. הוא היה ילד טוב כזה, מוצלח, לא הקשה על ההורים, לא עשה בלגאנים במערכת. גם נעמי כזו. קל מאוד לפספס. ילדים לא תמיד מספרים וזה בד"כ מתפרץ רק שנים אחר כך. חשוב שנזכור לשאול יותר פנימה, שנייצר זמן ביומיום בו אפשר לדבר באמת, גם אם יש התנגדויות. גם אם "נגזים" לפעמים. ואם יצא שהגדלתי את הבעיה מעבר למימדיה, המחיר עדיין נסבל. אף ילד עוד לא מת מאובר איכפתיות. תמיד עדיף עין קצת יותר פקוחה מעין עצומה.
